קשה להאמין, כמה צוחקים הצופים במערכה הראשונה, ואיך סיפור על משפחה ישראלית שכולנו מכירים עם כל הניואנסים שלה, הופך בהמשכו לדרמה עזה מלאת מתח, עד לדקה האחרונה.

המשחק הכה נפלא של הצוות, שביים אלון אופיר הנהדר, נותן לך תחושה שאתה נמצא בבית המשפחה ולא בתיאטרון. כך נחשף פרצופה של החברה הישראלית בצורה הכי אמיתית שאפשר, בקומדית הדרמה הזו

הצלחה לא רגילה למחזה ישראלי של ממש, ללא שמץ של מבט קל למחזאות זרה, בלי "השאלה" מחו"ל, הכל שלנו נטו. הצלחה לתיאטרון הלאומי שלנו עם סופר-מחזה בסופר-הצלחה, שיובילו את הלאומי למשכנו המחודש במזל טוב.
  

אמצעים קומיים מוקצנים, בשפה שמחדדת מאוד את שפת הדיאלוג השטותניקי העכשווי, אך מבלי לאבד את המגע הדרמטי המכאיב בפצעים שהוא מתאר. ההומור של לוי משוחרר מעכבות, והגיבורים שלו צוחקים גם כשהם בוכים. בה בעת הטחת האמת הכואבת מושחזת, חדה ובוטה. ההנגדה מתרחשת בהבזקים, המעברים מהירים, והפצעים נפערים ונחבשים. ורק הפתרון נדמה כחומק, מתקרב ומתרחק, ושב ומתדפק, ניצב בפתח וממתין שיבחרו בו

כתיבה קומית מדויקת, ובימוי רגיש לטיימינג (אלון אופיר), מצליחים השחקנים לייצר את הדינאמיקה הנכונה. בין המצטיינים על הבמה בערב הזה, יש לציין בראש ובראשונה את סנדרה שדה. התנועה האלגנטית בין המשחק הקומי לבין הסצנות הדרמטיות ביותר, האיפוק השזור טוב כל כך בהגזמה ובגרוטסקי, מוכיחים פעם נוספת את יכולותיה המרשימות. אושרי כהן מעביר היטב את דמותו הספק מיוסרת ספק שחצנית, עידן אלתרמן גילם היטב את המשבצת שהוענקה לו, ונתי רביץ לצידו העמיד דמות משכנעת של אח בוגר, אשר מנסה למצוא קצת אושר בתוך הטירוף שנקרא משפחתו.